כשעומרי מבקר אותי בעבודה בחופשים, החלק האהוב עלי היה ארוחת צהריים.
אני לוקח אותו ל"פלאפל שבע שקל" ליד המשרד
אין כמו ללכת עם עומרי לפלאפל, באמת! זו חוויה.
הוא כבר ילד גדול, בן שלוש, מדבר שוטף, עם דעות על העולם וגם כמה מסקנות.
עם זה שהוא ילד גדול ובוגר עם דעה מיושבת – הוא עדיין קטן וחמוד ומושך תשומת לב חיובית
תשומת הלב הזאת באה לידי ביטוי, למשל, ביכולת להתקדם בתור מהר יותר
זה לא שאכפת לי לעמוד בתור. אני יכול לעמוד בתור שעות בסבלנות.
אבל אני לא אוהב לעמוד כשאני אוכל ובמקום הזה יש רק שלושה כיסאות.
מיקומך בתור מאוד משפיע על סיכוייך לתפוס את אחד מהם.
עכשיו, לעומרי לרוב מישהו יפנה מקום ישיבה – אבל מה איתי?

"אוף אבא, אני רעב. הבטן מקרקרת כל כך שאני פשוט ממש כבר צריך את הפלאפל אבא"
נשבע שלא לימדתי אותו את זה – זה בא ממנו
אולי קצת פמפמתי לו בדרך שהוא בטח רעב נורא ועוד שניה הוא יאכל פלאפל
אבל כל השאר בא רק ממנו – ומי יכול לעמוד בפני ילד רעב?
אז כשהוא מתחיל עם נאום הבטן המקרקרת תמיד מישהו יתן לנו לעקוף.

יש גם כמובן את הכדור הנוסף שאני מקבל בזמן שאנחנו כן עומדים בתור
ז'תומרת, אני מקבל אחד והוא מקבל אחד אבל זה תמיד חם לו מידי
אז אני נאלץ לאכול את הכדור הנוסף במקום לחכות שיתקרר
אני הרי צריך לשלם ולקחת את המנה ומפיות ומיץ… צריך יד פנויה, לא?

לא רק אני נהנה מנוכחותו במקום. כל האנשים שם זוכים
הפלאפליה מלאה בערבוב של אנשי משרדים, פועלים, שליחים עלהדרך.
אנשים באמצע יום עבודה, טרודים, עסוקים, לפעמים עצבניים.
עומרי הוא קרן אור בתוך אוירה חצי מדוכדכת שכזו.
בזמן שאנחנו אוכלים, עומרי ואני, אנחנו משוחחים בנינו.
שיחה ערה כזאת עם ילד בן שלוש שהיא חצי רצינית, חצי מצחיקה וחצי טיפשית…
ילד בן שלוש עם פנים של מלאך וחיוך תמים שמדבר שטויות תמיד מעלה חיוך
אז אנחנו מושכים הרבה תשומת לב בפלאפל.

זה היה צהריים רגיל בפלאפל
נכנסנו, התנחמדנו, עקפנו, טעמנו וישבנו
למרות נסיון של שלוש שנים כאב מהשורה
אני אף פעם לא מצליח להעריך את כמות המפיות שילד וטחינה צורכים
לא נעים לקחת מלא מפיות ואז להחזיר חלק כי זה סוג של משומש
אז אני מנסה לחשב כמה נצטרך – עד היום לא הצלחתי.

אני קם לרגע להביא עוד מפיות ואז עומרי צועק לי בקולי קולות
"אבא!!! אבא! תראה איש חום! איש חום"
אני לרגע מתבלבל, לא מבין מה הוא רוצה ממני
"אבא! איש חום! למה הוא חום אבא?"
אני מסתובב ורואה שלידי עומד בחור אתיופי

עכשיו תכלס. בואו נהיה כנים. האיש חום. כולם בפלאפל בגוונים בהירים יותר או פחות
אבל האיש הזה בולט כי הוא הכי חום
אין עם זה בעיה. לא לי, לא לו, לא לאף אחד. גם לא לעומרי
הוא גם בטח לא ה"איש החום" הראשון שעומרי ראה בחייו.
אבל עומרי, כמו ילד בן שלוש, פשוט מציין עובדה בקול רם – מאוד.
לא יודע לומר למה הסיטואציה גרמה לי לחוסר נוחות אבל היא כן.
הרגשתי שאני צריך להגיב בצורה קצת יותר עמוקה מאשר – "נכון חמוד הוא חום"

אז אני ניגש אליו חזרה לכיסא ומתחיל להתפלפל בקול רם
כמובן שכל הנוכחים בפלאפל כבר קשובים לשיחה
"מה אמרת עומצ'וק?" כאילו שלא שמעו אותך גם במעבר חציה בחוץ
"אבא! האיש הזה חום. למה הוא חום?"
"למה איזה צבע אתה חבוב?"
"אני לבן!"
"באמת? אז איזה צבע זה?" אני מצביע על הקיר שלידו
"מלוכלך" עונה הילד המתחכם של אביו
"מה? לא. אין כזה צבע מלוכלך. איזה צבע הקיר?"
"לבן!" הוא עונה בגאווה
"אז תסתכל על היד שלך" אני מקרב את היד שלו לקיר "זה אותו צבע? היד שלך לבנה?"
"לא אבא. היא לא לבנה"
"אז איזה צבע היא?"
"איזה?" הוא עונה "איזה?" אני שואל "איזה?" הוא עונה שוב
אחרי "איזה" חמש הלוך ושוב כאלה לקחתי את השקית נייר של הפלאפל
שקית בצבע חום בהיר
"איזה צבע השקית?"
"חום!" הוא עונה בזריזות
עכשיו אני שם את השקית ליד היד שלו –
עומרי ילד אשכנזי אך שזוף היטב והשקית בגוון די דומה לעור שלו
"אז באיזה צבע היד שלך?"
הוא מסתכל לרגע כלא מאמין ומיד עונה "חום"
"אז גם אתה בעצם חום?"
"אבא! אני חום!" הוא צועק. "אני חום. אני חום!"
"נכון חבוב, אתה חום, הוא חום, אני חום רק שכל אחד גוון אחר ו…"
"לא" הוא עונה לי בביטול. "אתה לא חום אבא"
"אני כן חום חבוב. את החום שלך קיבלת בעיקר ממני. אם כבר מישהו לבן זה אמא שלך"
"אתה מתבלבל אבא" הוא מתעקש "אתה לא חום"
"באמת? אז איזה צבע אני?"
"אתה ירוק אבא!! ירוק מכבי של חיפה"
"נכון עומרי, אני ירוק. חכה רגע אני הולך להביא עוד מפיות"

 יש לנו גן שעשועים קטן ליד הבית. אני ועומרי אוהבים ללכת אליו לפעמים. לא גן מפואר. צנוע יחסית. שלוש  מגלשות, שתי נדנדות, ומעין בית פטריה שאפשר לשבת בתוכו.                                                     עומרי הכי בעניין של המגלשה הקטנה. רוב הביקור שלנו סובב אותה. הוא בעיקר עולה אותה בכיוון  ההפוך. מלמטה למעלה.                                                                                                        הגננת שלו אמרה לי פעם שזה בגלל שהוא ילד מיוחד שעושה דברים אחרת.                                          אני אומר שזה בגלל שהוא קטן מידי בכדי לעלות על הסולם.                                                        עומרי באמת מיוחד, בזה היא צודקת, אבל זה לא נראה לי מה שמייחד אותו.

 הסיבה האמיתית שהוא מעדיף לעלות מאשר להתגלש היא שהוא לא ממש מצליח להתגלש אף פעם.    עד לא מזמן היה קיץ ועומרי הסתובב עם מכנס קצר ובלי גרביים ומסתבר שחיכוך של העור החשוף  במגלשה לא מאפשר התגלשות. הוא היה גורר את עצמו עד לאמצע המגלשה שם היה נתקע ומתבאס.      ככה קרה שבזמן שכל הילדים מתגלשים רגיל עומרי עולה על המגלשה מלמטה ומפריע למי שמגיע  מלמעלה.                                                                                                                                אני משתדל מצד אחד לעצור ילדים מלהתגלש עליו ומצד שני להרים אותו באויר רגע לפני שמתגלשים עליו.

 אחה"צ חורפי אחד הביא איתו רוח קרירה של הזדמנות חדשה. היום לראשונה נתגלש, החלטתי.            הנחתי שמאחר ועכשיו עומרי לבוש מכף רגל ועד ראש ללא טפח חשוף אחד, רמת החיכוך עם המגלשה  תרד פלאים וסוף סוף בני בכורי, בבת עיני, יצליח לראשונה בחייו להתגלש.                                          בי אחזה ההתרגשות. עכשיו רק נותר לשכנע את עומרי להתרגש איתי. הרי נסיון חייו לימד אותו רק  אכזבה מנסיונות ההתגלשות.

 הגענו אל הגן ועומרי רץ למגלשה שלו והתחיל לטפס. אני רץ אחריו ושואל אותו אם הוא רוצה לנסות  להתגלש.                                                                                                                                  כל השיכנועים שלי וההתלהבות הגלויה נענו במשיכת כתפיים, התעלמות והמשך טיפוס. הילד איבד אמון  בכוח הכבידה.

 בנתיים בקצה השני של הגן נכנסים בשער שני ילדים, אח ואחות, ועושים דרכם למגלשה.                        הוא ילד בלונדיני חמוד אבל קצת באטרף, מתרוצץ עם ידיים באויר ושאגות כאילו עכשיו קיבל עירוי טרופית  לורידים. עוצר רק כדי לעדכן את הנוכחים מה הוא עושה עכשיו "ברררראההה בררראהה, אני הולך  להתגלש!"                                                                                                                                אחותו, דומה לו, בתוספת משקפיים עבים נורא משתרכת אחריו ברגליים כושלות נתקעת בכל עצם וילד  שנקרים בדרכה. כל נפילה שלה הופכת לדרמה של בכי בזמן שאחיה רץ לטפל בה ולהרים אותה חזרה על  הרגליים.

עד שהקרקס הנודד של האחים מצליח למצוא דרכו למגלשה עומרי כבר מגיע למעלה המגלשה ומבקש שאני אוריד אותו מהצד של הסולם.                                                                                                   אני מנסה שוב לשכנע אותו לרדת דרך המגלשה אבל הוא לא מעוניין אז אני מוריד אותו לסיבוב נוסף.

בנתיים השד הטזמני השואג כבר הגיע למגלשה והתחיל לטפס בסולם, עומרי בתחילת הטיפוס מהצד השני והאחות רצה לכיוון עד שנשמע בום גדול ובכי שמבשרים שהיא נכנסה בעמוד של הנדנדות בדרך.     "ברררראאההה, אני בא, בראאאה, חכי". תוך שניה הפסיכופט הקטן כבר במורד המגלשה עם הפנים קדימה בדרך לעזור לאחותו. אני מרים את עומרי בשניה האחרונה ומונע התנגשות.

 המהומה ליד עמוד הנדנדות נותנת לעומרי כמה דקות שקט והוא חוזר לטפס במעלה המגלשה כאילו  כלום  לא קרה.                                                                                                                              הוא מגיע שוב לפסגת המגלשה ועושה דרכו לסולם כדי שאני אוריד אותו חזרה. "ברררראההה, אני עולה,  בררררראה". בלי ששמנו לב הפצצת אנרגיה סיים לטפל באחותו והוא כבר עולה בסולם.

  עומרי נלחץ קצת מהאינטנסיביות של הילד ללא הפסקה הזה, מסתובב אחורה ועושה דרכו חזרה לכיוון     המגלשה ומתיישב בקצה שלה.                                                                                                      הילד אטרף כבר עומד מאחורי עומרי בחוסר סבלנות. "ברררראההה, נו, תתגלש, ברררראהההה".       אני לא יודע מה פשר השאגה אבל נראה שהיא עוזרת לו לשחרר את המילים או משהו.                     עומרי נלחץ ממנו ורוצה להסתובב. ״ברררראההה תתגלש זה כיף!״.                                               אני בקצה קורא לו לבוא. עומרי חושש. הילד מאחוריו כבר תכף מפרכס מזה שהפסקנו לו את התנועה.  "ברררררראאאאאאההההה"

  בנתיים האחות מגיעה מהצד, נכנסת עם הראש במגלשה ונופלת אחורה.                                  ״ברררראההה תיזהרי אני בא״. עכשיו הוא כבר לחוץ לרדת לטפל באחותו.                                       היא שוכבת על הרצפה בוכה. הוא מחפש דרך לעקוף את עומרי. אני לא מתערב.                                   כל הסיטואציה לא נראית לעומרי. עכשיו הוא רק מחפש דרך להתרחק מילד הפלא מאחוריו.                     בתנועות של גרירת ישבן הוא מתחיל להתקדם לכיווני, או יותר נכון להתרחק מכיוונו כשהוא מביט מאחוריו   בחשש.                                                                                                                                   בלי לשים לב עומרי מגיע לשיפוע ו…ווווווושששש….שיער מתבדר ברוח, ידיים מונפות אינסנקטיבית באויר ומבט מפוחד שהופך בבת אחת לחיוך גדול נמרח על פנים. עומרי מתגלש במהירות עד למטה.             בקצה אני תופס אותו, הוא צוחק, מבסוט עד השמיים ואני מאושר שהילד התגלש כמו שצריך סופסוף.   ככה יושבים שנינו בתחתית המגלשה מבסוטים…"ברררראאאאהההה" בשניה האחרונה מרים את עומרי, ילד טרפת מתגלש ומגיע אל אחותו הבוכיה ועומרי צועק "אאאאאוווופפפפם" (עוד פעם).